שחמט קיומי

למחרת היום

כאשר בירך וילהלם את אמו לשלום, שמע מפיה כי אביו רוגז עליו ביותר, וכי יש בדעתו לשלול ממנו את ביקורו היומי בתיאטרון מכאן ואילך. “גם אני עצמי”, הוסיפה, “מבקרת ברצון בתיאטרון מדי פעם, אולם לעתים תכופות אני מתחילה לשנוא אותו, שכן התמכרותך היתרה לבילוי זה מפריעה את מנוחת ביתנו. אבא שואל וחוזר ושואל: ‘מה תועלת בכך? כיצד יכול אדם לבזבז במידה כזו את זמנו?’”

“גם אני כבר נאלצתי לשמוע זאת מפיו”, השיב וילהלם, “ואולי נמהר מדי הייתי בתשובתי, אך, בשם שמים, אמא! האומנם כל דבר אשר אינו מכניס מיד כסף לארנקנו, או אינו מוסיף על רכושנו, חסר תועלת הוא? האם לא היה, למשל, ביתנו הישן מרווח דַיוֹ, ומוכרחים היינו לבנות לנו חדש? האין אבא מוציא מדי שנה חלק ניכר מרווחיו לשיפור חדרי הבית? טפיטי משי אלה ורהיטים אנגליים אלה, האין גם הם חסרי־תועלת? כלום לא יכולנו להסתפק בזולים מהם? לגבי דידי, לפחות, אין הרושם של אותם קירות מפוספסים, ואותם פרחים וסלסלות, דמויות ועיטורים, החוזרים ונשנים למאות על פניהם, נעים כלל. לכל היותר דומים הם בעיני למסך התיאטרון שלנו, ואולם מה שונה היא ההרגשה בשבתנו מולו! אף אם מוטל עלינו להמתין לעתים, הן בטוחים אנו כי לכשיוּרם, נהיה חוזים בדברים המרהיבים ביותר, דברים משעשעי־לב, מרחיבי־דעת ומרוממי־נפש כאחד”.

“לו אך הגבלת עצמך למידה הראויה!” אמרה האם, “גם אבא אוהב בידור לעת ערב; עם זאת נראה לו שהדבר מפזר את דעתך, וכשהוא מתכעס, הרי בסופו של דבר אני היא הנושאת בּאשמה; כמה פעמים אנוסה הייתי לספוג נזיפות מפיו בשל אותו משחק־בובות ביש־גדא שנתתי לך לפני שתים־עשרה שנה בחג־המולד, זה המשחק אשר העיר בך לראשונה את אהבת התיאטרון”.

"אל נא תטילי דופי באותו משחק־בובות, ואל יַכֵּךְ לבך על אהבתך ונדיבותך! הן היו אלה שעות העונג הראשונות שֶמוּנוּ לי בריקנות הבית החדש; עוד כיום ניצב כְּחַי לפני עיני אותו מעמד מופלא, כאשר לאחר מתנות חג־המולד הרגילות נתבקשנו לשבת אל מול אחת הדלתות הצדדיות. הדלת נפתחה, אך הפעם לא לשם התרוצצות בעדה רצוא ושוב, שכן היה הפתח חסום בתפאורה בלתי־צפויה. בחלקו העליון הותקנה פִּתְחָה, שפרגוד מסתורי חפה עליה. תחילה עמדנו כולנו מרחוק, אך משגברה סקרנותנו לראות מה הדברים הנוצצים והרעשניים המוסתרים מאחורי המעטה השקוף למחצה, נצטווינו לשבת איש על שרפרפו ולהמתין באורך רוח.

ההצגה נמשכת

“הכל ישבו דוּמם; משרוקית הכריזה על ההתחלה; משנגלל הפרגוד, נתגלה פְּנִימוֹ של היכל צבוע ארגמן. הופיע שמואל הנביא עם יונתן, וקולותיהם העזים, בדברם זה עם זה, עוררו בי יראת־כבוד יתרה. עד מהרה הופיע גם שאול המלך, שהוּכה במבוכה נוכח דברי החרפות של הלוחם הפלשתי כבד הגוף, הקורא אותו, או את אחד מאנשיו, למלחמת בינים. מה הוקל ללבי, משהופיעה דמותו הננסית של בן ישי הרועה, במקלו, בילקוטו ובקלעו, והוא מקרטע לפני שאול ואומר: ‘מלכי הרם ואדוני! אל יפול לב אדם עליו: אם יאות לי הוד מלכותו, אלך אנוכי ואלחם עם הענק הזה!’ – בכך נסתיימה המערכה הראשונה, והצופים במחזה היו משתוקקים לראות מה עשוי להתחולל עתה; הכל ציפו שתיפסק המוסיקה עד מהרה. סוף סוף הורם הפרגוד שוב. דויד הועיד את בשרו של הענק לעוף השמים ולבהמת השדה; הפלשתי חירף וגידף, והיה רוקע בשתי רגליו; לבסוף נפל כבול־עץ, והכל נגמר בכי־טוב. הנשים הופיעו בשירה: ‘הִכָּה שאול באלפיו ודויד ברבבותיו!’ ראש הענק הובא לפני המנצח הקטן, שקיבל עתה את בת המלך היפה לאשה. רבה היתה השמחה, עם זאת חרה לי על היות הנסיך המנצח כה זעיר במידותיו; מתקיני הבובות ביקשו, כנראה, להדגיש את ננסיותו של דויד לעומת גלית הענק, עד כי לא נמנעו מלהפריז בקווי אופיה של כל דמות. מבקש הייתי לדעת, אמא, לאן נעלמו אותן בובות? אך זה הבטחתי להראותן למישהו מידידי, שנהנה מאד בשמעו מפי על משחק ילדים זה”.

“לא ייפלא בעיני שדברים אלה שמורים בזכרונך בצורה חיה כל כך, שהרי מרגע ראותך אותם שבו את לבך כליל. יודעת אני כי משכת מִכֵּלַי את ספרון המחזה לידיך, ושיננת בעל־פה את המחזה כולו; לא הבחנתי בכך עד שראיתיך מעצב את דמויותיהם של גלית ודויד בשעוה, שם בפיהם את נאומיהם זה אל זה, ולבסוף מעניק סנוקרת הגונה לענק, נוטל את ראשו המגודל, התקוע באמצעות סיכת־ביטחון גדולה, ומדביקו במאחז־שעוה אל ידו של דויד הקטן. גאוות אֵם על זכרונך המצוין ועל הפאתוס הרב של נאומיך מילאה אז את נפשי, ומיד גמרתי אומר בלבי למסור את להקת העץ לרשותך. אלא שלא שיערתי לי אז כי שעות רבות של צער תיגרמנה לי בשל כך”.

“אל נא יַכֵּךְ לבך”, השיב וילהלם, “שהרי העניקו לנו בילויים אלה שעות רבות של עונג”.

כתום אותה שיחה קיבל וילהלם מידי אמו את המפתח; מיהר ומצא את הבובות, וכהרף עין הועתק לאותם זמנים שבהם עדיין נדמו לו בובות אלו כאילו חיות הן, כאילו היו אצבעותיו המיומנות וקולו המתרונן מפיחים בהן רוח חיים. הוא נטל אותן עמו אל חדרו, והצפין אותן יפה יפה.