גתה - במזרח התיכון

ההצגה נמשכה זמן רב.

ברברה הזקנה היתה ניגשת מדי פעם אל החלון, מטה אוזן שמא כבר נשמע שקשוק מרכבות. מצפה היתה לשובה של מריאנה, גברתה היפה, אשר הקסימה אותו לילה את קהל הצופים, בהופיעה בלבוש קצין צעיר בקטע הסיום שלאחר המחזה. הערב היתה ציפייתה של ברברה מתוחה במיוחד, שכן בנוסף לארוחה הקלה שהכינה לגברתה כרגיל, עמדה הפעם להפתיעה בחבילת הדואר שנתקבלה מנורברג; סוחר צעיר ועשיר זה ביקש, כנראה, להוכיח לאהובתו, כי אפילו במרחקים אינו מסיח דעתו ממנה.

ברברה, המשרתת הוותיקה, שהיתה למריאנה אשת סוד, יועצת, מתווכת וסוכנת בית כאחת, זכאית היתה להתיר את החבילה החתומה, וגם בערב זה לא עצרה כוח לעמוד בפני סקרנותה, שכן היתה נדיבותו השופעת של הארוס נוגעת ללבה יותר מאשר ללבה של מריאנה עצמה. לשמחתה הרבה מצאה בחבילה אריג מוסלין משובח וסרטי נוי חדשים בשביל מריאנה, ואילו לעצמה מצאה אריג כותנה, סודרים וצרור קטן של מטבעות כסף. באיזו רגשת לב והכרת תודה זכרה את נורברג הרחוק! באיזה להט נטלה על עצמה להרבות חנו בעיני מריאנה, להזכיר לה מה גדול החוב שהיא חבה לו ועד מה סומך הוא אל נכון על נאמנותה.

אריג המוסלין, שנתבהק ביתר שאת אל מול הסרטים הצבעוניים הפרושים למחצה, מונח היה על השולחן הקטן כעין מתנת חג־מולד; הנרות הוצבו במיוחד באופן שיהא אורם מגביר את הרושם; הכל היה ערוך כהלכה, כאשר קלטה הזקנה את קול צעדי מריאנה על המדרגות, ומיד חשה לקראתה. אולם מה נדהמה הזקנה, כאשר הקצינונת עברה על פניה בחפזה יתרה, ובלא לשעות כלל אל גילויי החיבה שלה, נכנסה פנימה, הטילה את כובע הנוצות ואת הסיף על השולחן, החלה פוסעת בלי הרף הלוך ושוב בתוך החדר, וכלל לא העיפה מבט על הנרות הדולקים ברוב חגיגיות.

מה לך, חמדתי?” קראה הזקנה בתמיהה, “בשם אלוהים, ילדונת, מה אירע? ראי נא את המתנות האלו! וכי מי יכול היה לשלחן לך אם לא ידידך הנלבב? נורברג משגר לך מוסלין זה לכותונת לילה; במהרה יבוא הֵנה הוא עצמו; נראה לי שהוא נדיב ונלהב יותר משהיה אי־פעם”.

הזקנה סבה על עקביה וביקשה להראות לה גם את המתנות שקיבלה היא עצמה, ואולם מריאנה החזירה פניה מהן, וקראה בהתרגשות: “אל נא! אל נא! עתה איני רוצה לשמוע על כך; נעניתי לך, את ביקשת זאת, יהי כן! לכשיבוא נורברג אהיה שוב שלו, שלך, ותעשי בי כחפצך, אבל עד אותה שעה רוצה אני להיות שלי עצמי, ואפילו אלף לשונות לך, לא תרתיעיני מהחלטתי. רוצה אני להעניק את כל־כולי לאיש אשר אוהב אותי ואשר אני אוהבת אותו. אל תרעימי פנים! רוצה אני להתמכר לסערת־נפש זו, כאילו תימשך לעולמים”.

לא חסרו לזקנה טעמים ונימוקים להטיח נגדה, אך משנעשו דברי הוויכוח נמרצים ובוטים יותר ויותר, הסתערה מריאנה עליה ולפתה אותה בחזקה. הזקנה פרצה בצחוק רם. “רואה אני”, קראה, “כי אם חיי יקרים לי, עלי לדאוג לכך שתחזרי ותלבשי את שמלותיך מיד. מהרי, התפשטי! מקווה אני שהנערה תתנצל בפני על הסבל שגרם לי היוּנקר הפוחז; סלקי מעליך את המקטורן הזה וכל השאר! אין זה מלבוש נוח ביותר, וככל שעיני רואות, הריהו אף מסוכן בשבילך. כותפות אלו מלהיבות את דמיונך יותר מדי”.

ביקשה הזקנה להניח את זרועה עליה, אך מריאנה עקרה עצמה מתוך ידיה. “אל תמהרי כל כך!” קראה, “עודני מצפה לביקור הלילה”.

“לא טוב הדבר”, השיבה הזקנה, “הלא אין זה בן הסוחרים הצעיר, העדין, שטרם צימחה נוצתו?” – “דוקא הוא”, ענתה מריאנה.

“נראה הדבר כאילו הנדיבות קונה לך שליטה עליך”, לגלגה הזקנה, “מתמסרת את בהתלהבות יתרה לבני־תשחורת נטולי אמצעים דוקא. אל נכון יש קסם בכך לזכּות להערצה כמעניקה חסדים”.

“לגלגי כאוות נפשך, אני אוהבת אותו! אני אוהבת אותו! באיזו התפעמות־לב הנני מבטאה מלים אלו לראשונה! הרי זו אותה סערת־נפש ששיוויתי לפני כה רבות, בלא לדעת מה טיבה. כן, רוצה אני להשליך עצמי על צוארו! רוצה אני לאחוז בו, כאילו ביקשתי להחזיק בו לעד. רוצה אני לגלות לו מלוא אהבתי, ולחוש את אהבתו במלואה!”

“לאט לך”, אמרה הזקנה בנחת, “לאט לך! חייבת אני לקטוע את התרגשותך במלה אחת. נורברג בא! בעוד שבועים הוא בא! הנה מכתבו שהיה רצוף למתנותיו”.

“ואפילו עתיד אור היום לגזול את ידידי ממני, רוצה אני להעלים עיני מכך! ארבעה עשר יום לפני! כמוהם כנצח! מה רבים המאורעות העשויים להתחולל במשך ארבעה עשר יום, ומי יודע אילו תמורות צפונות בחיקם!”

והנה וילהלם בא. מה נלהבת היתה במַהֲרָהּ לקראתו! ומה נפעם היה הוא, בחבקו אותה כשהיא לבושה מדיה האדומים, ובאמצו את חזהָ, הנאפד אפודת אטלס לבנה, אל חזהו! למי העוז לתאר, למי הזכות לבטא את אושרם של צמד נאהבים! הזקנה סרה רוטנת הצדה; נתרחק נא גם אנו עמה, ונניח את המאושרים.